עזבו אתכם ממחאות חברתיות, יוקר המחיה, משבר הדיור, סלמונלה והמפכ"ל נגד האתיופים. אם יש משהו שצריכה לקום בגינו התקוממות מאורגנת של מיליוני בני אדם במדינה, זה נגד החופש הגדול.

קם כאן קרטל. קרטל של קבוצת אנשים עובדים, כמה מאות אלפים, שפשוט החליטו שהם צריכים חופש של חודשיים. חודשיים!? כן. למה? כי ככה זה בכמה מדינות בעולם.

ואנחנו ההורים, צריכים לרקוד (או יותר מדויק להיקרע) תחת החליל של יותר ממאה אלף מורים שעושים עבודת קודש עם ילדינו, אבל דורשים לעצמם, וגם מקבלים, חופשה של חודשיים,

אני אוהבת תמיד להקניט בהומור (כמובן) את המורים שסובבים אותי, בשאלה: "אתם אולי עובדים מדי פעם?". זאת ההגדרה המדויקת לכך שבכל הזדמנות, הסקטור הזה חופש. תוסיפו לכך שנת שבתון, השתלמויות, ימי הסתגלות, ערבי חגים, צומות, יום עצמאות, זכרון, יום האם ויום המשפחה. ואחרי כל הימים האלה צריך גם לנוח, לא? מה זה לנוח חודשיים תמימים. בום. ואז צריך חופש מהחופש..

אני מוצאת אותם, בשאנטי, סובבים במכולת השכונתית, חמושים בנעלי בית, חלוקים ופרצוף שליו כמו בחופשה בבית ההארחה לבני תורה. הבית שלהם מצוחצח, את כל הארונות הספיקו לסדר וגם את האלבומים של הבר מצווה של מוישי.

והעם הלומד והעובד – אובד. אובד עצות. אנא הוא בא!

מהצד השני, באותה מכולת, כן? תוכלו לראות את הממהרות. עין אחת במבט של "עוד דקה אני מפסידה את האוטובוס" כששובל ילדים מאורגנים בדרך לקייטנה התורנית (תשיעית במספר), יד אחת צורחת לסלולארי הוראות לעובדים וביד השניה היא מחזיקה בטלפון הכשר עם התנצלות על האיחור, לבוס הקשוח.

והעם שותק!

הוא נאנק תחת עול החודשיים האלה, שכוללים אטרקציה מכל סוג אפשרי: סדרת קייטנות בוקר וסדרת קייטנות אחר הצהריים; ילדים עם אינסוף תלונות; כספים שפורחים באוויר; עצבים שנמתחים עד הקצה; התמודדות מול המשפט הבינלאומי, אימת כל הורה באשר הוא: "מ-ש-ע-מ-ם  ל-י". הצילו!

לא, שלא תטעו חלילה. המימרה הזאת תיאמר, גם אם תטיסו אותם בכדור פורח ותקפיצו אותם באנג'י בהימלאיה (בין לבין הם ישירו את זה ווקאלית וישלימו סופית את מנת העצבים היומית).

והעם אילם!

ועכשיו נחזור לקרטל. לא ייתכן שיהיה כאן סקטור יחיד במדינה, שינפוש חודשיים שלימים ושאר העם העובד – יהיה אובד.

המלמדים בתלמודי תורה מסתפקים בשלושה שבועות של חופשה, וברגע של כנות הם טוענים שגם זה די והותר. מה שונים אלה מאלה? עבודת ההוראה השוחקת, זהה למלמדים בחיידרים למורות בבית יעקב. שניהם מחנכים ומשכילים את ילדינו ועובדים מספיק קשה כדי להצליח, ובכל זאת, המלמדים מוכיחים שאפשר לנוח ולנפוש במשך שלושה שבועות בלבד. כלומר, קיצור החופש הגדול בצורה משמעותית, זה דבר אפשרי!!

שוחחתי עם כמה מורות ודעתן היא כזו: חודשיים זה טו-מאצ'. גם למורות יש ילדים בבית והן סובלות בסופו של יום מסימפטומים דומים לאלו של כולנו (מובן שגייסתי את אותן מורות למחאה הצודקת שלי. אני בטוחה שיש מורות שחושבות אחרת).

תכלס', הגיע הזמן לעשות לזה סוף. מחאת אוהלים ברוטשילד, הפגנה קולנית של העם הקטן והמשועמם מול משרד החינוך (שהשר יטעם קצת את טעם החופש), או כל עצה אחרת – תתקבל בברכה.

אם יש יזם בקהל, הוא כבר ירים במקומי עצומה (אני פשוט מותשת מהחופש). אבל מתנדבת להעביר את העצומה לשר.

ורגע לפני שאנחנו מתרווחים על הספה בנחת וסופגים את נחת שהילדים מביאים לנו מדי יום מהלימודים, לא נשכח: זכור את אשר עשה לך יולי-אוגוסט!